welcome to whenever-land

אחרי הפלה תשיעית, הריון עשירי. ושוב גנטיקה תקינה ושוב בת

זהו, אין אפשרות להתכחש יותר, זאת אני, משהו אצלי לא מאפשר לעוברים האלה לגדול

ושוב פגישה אצל הרופא, ושוב נשים בהריון מסביב, ושוב תתפשטי, ושוב הוא מסתכל על המסך בקרירות ומנסה להבין מה עוד אפשר לעשות, ושוב אני צריכה לעדכן בפרטי ההסטוריה הרפואית שלי שחקוקים לי על הלב, בורידים וברחם, ושוב מסכת הימורים על מה נעשה בפעם הבאה. ולי רק עובר בראש, תגיד שדי, שהתייאשת, שנכשלת, שנכשלנו, שזה לא עובד, שצריך לדעת מתי להרים ידיים, ושוב הוא מציע לי תערובת מפתה של הורמונים, מדללי דם, סטרואידים, ואספירין, שוב עוד דבר חדש אחד שאמור לשנות את כל התמונה, ושוב אני כבר מרגישה את הדקירות והמחטים והדמעות שכבר לא נשארו לי

ואז, שלא כמו בעבר, בן זוגי אומר די, די להתעללות הזאת, די להצעות הנוראיות האלו, צריך לשקול פונדקאות, והרופא מגמגם, מתעצבן, ממלמל, ובסוף מסכים, פונדקאות היא הדרך ה"קלה״ מבחינתו, פשוט מחליפים רחם

ואני שוב, שם חצי ערומה, על מיטת הרופא תוהה כמה עוד ארוכה הדרך וכמה עוד נעבור עד לסופה. מחוזקת בידי נשים שלפני רגע לא הכרתי שפותחות את הלב בפניי, תומכות ועוזרות גם מתוך הקושי והכאב של עצמן

ועכשיו מהרהרת מה אעשה בארגז בגדי ההריון שלי, ארגז התקוות שסגור כבר כל כך הרבה זמן, מאביק ומצהיב מחכה שם מעל הארון לבגדים שכל כך רציתי ללבוש שוב בגאוה

באותו הרגע אני מבינה, שאם אנחנו רוצים ילד שני, זאת הדרך היחידה שלנו, אנחנו לא נעמוד בעוד נסיון, אני כבר לא יכולה, לא כשאני עוד עכבר מעבדה שלא יודעים מה יש לי וממשיכים לתת לי את כל ארסנל התרופות הידוע בספרות. לא עוד. הגנטיקה של העוברים תקינה אז נראה שפונדקאות יכולה להתאים. אנחנו כבר ארבע וחצי שנים במסע המפרך הזה והנה אנחנו מתחילים דרך חדשה שלא ברור כמה ארוכה היא תהיה

יש הרבה שאיני יודעת,הכל מרגיש קצת אבוד, אני מנסה לקרא, לדבר עם אנשים שכבר עברו את התהליך ומגלה כמה קשה לקבל מידע. הזמנתי ספרים באנגלית על הנושא, כי אין בעברית, חיפשתי בלוגים ולא מצאתי מספיק, מחפשת איזה מורה נבוכים, לא כזה שיסביר לי בירוקרטיה, אלה כזה שיספר לי הכל, מה קשה, איך זה מרגיש, איזה שאלות הכי קשות עוד אשאל ואילו רגעים מטלטלים עוד עומדים לפני, איזה מפת דרכים רגשית שתעזור לי להבין, להערך, להתכונן, לבנות את השריון שאני צריכה כדי לעבור את התקופה הזאת

החלטתי לכתוב, אם אין כזה אחד, המעט שאוכל לעשות זה לכתוב, לפחות אוכל ככה לעזור לאחרים, לתת למישהי הבאה את העזרה הזאת, את ההרגשה שהיא לא לבד, שאני כאן ועברתי את זה לפניה, קצת כמו להחזיק לה את היד לאורך הדרך ושמותר לה שיהיה לה קשה ושמח ועצוב ומאכזב והכל, כי זה תהליך מורכב וארוך, אז אני כאן